קניית צפיות ולייקים:
הקיצור שעולה הכי ביוקר.

1. האלגוריתם לא סופר צפיות, הוא סופר התנהגות

יוטיוב וספוטיפיי לא שואלים כמה אנשים לחצו פליי. הם שואלים כמה מהם נשארו, חזרו, שמרו, שיתפו והמשיכו לתוכן הבא. צפייה קנויה נוטשת אחרי שניות ספורות, ולכן היא מורידה את אחוז השימור הממוצע של הסרטון.

התוצאה הפוכה מהכוונה: במקום דחיפה, הסרטון מסומן כתוכן שלא מחזיק קהל, וההפצה האורגנית שלו נחתכת. אותו הדבר קורה בספוטיפיי כשיחס הדילוג קופץ.

2. הדאטה שלך נהרסת ואיתה כל החלטה עתידית

ברגע שקהל מזויף מעורבב בקהל אמיתי, אי אפשר לדעת איזה קריאייטיב עבד, איזו מדינה הגיבה ואיזה קטע בשיר החזיק. כל בדיקת A/B הופכת חסרת ערך.

לאמן שמתכנן הופעות זה קריטי: מכירת כרטיסים נשענת על זיהוי ערים שבהן יש קהל אמיתי. מספרים מנופחים שולחים אותך להשכיר אולם בעיר שבה אין לך מאזין אחד.

3. עלות אמיתית: מונטיזציה, לייבלים ופלייליסטים

מונטיזציה ביוטיוב נשענת על תעבורה תקינה. חשבון עם היסטוריה של צפיות מזויפות עלול לאבד את התוכנית כולה.

גם בצד העסקי זה נגמר רע: לייבלים, מפיקים ואוצרי פלייליסטים בודקים יחס בין מאזינים חודשיים לשומרים ולעוקבים. פער חשוד הוא הסימן הראשון שמוריד אמנים מהשולחן.

4. מה עושים במקום: המודל שאנחנו מריצים

מתחילים מקריאייטיב: שלוש עד חמש גרסאות וידאו קצרות לאותו שיר, כל אחת עם וו פתיחה אחר. מריצים אותן בתקציב קטן ומודדים שימור, לא קליקים.

לוקחים את הגרסה המנצחת ומרחיבים אותה לקהלים דומים בפלטפורמות הרשמיות: יוטיוב, מטא, טיקטוק וספוטיפיי אדס. במקביל בונים נכס בבעלות האמן, רשימת וואטסאפ או קהילה, כדי שהקהל יהיה שלו ולא של האלגוריתם.

בכל שלב המדד הוא אותו מדד: כמה אנשים חזרו לשמוע שוב, וכמה מהם קנו כרטיס. זו הצמיחה היחידה שנשארת גם אחרי שהתקציב נגמר.